במקום ייאוש יומיומי, אפשר להחליט לבחור בחיים

"...הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל', יט'). האם באמת אנחנו עוצרים, חושבים ומצליחים לבחור בחיים?

הגיעה אלי לטיפול אישה בת 28, נקרא לה טובה. טובה דָמתה לאותן נשים שאיבדו את היכולת לבחור בחיים כבר כמה שנים קודם. מסע חייה היה מורכב מהתמודדויות לא פשוטות. בימי ילדותה סבלה טובה מדחייה חברתית, קשיי למידה, מערכת הורית חלשה ובטחון עצמי נמוך. רוב שנותיה היא טיילה בין ספק להיות שייכת, לוודאי להרגיש לבד. 

טובה הופנתה אלי ממחלקת "נפשי בשאלתי" בארגון הידברות, על מנת לקבל סיוע למצבה הנפשי הקשה. לקליניקה שלי היא פסעה נטושה ועייפה. מרכינה ראשה וכמעט לא מביטה, כתפיים שמוטות ועיניים חסרות תקווה. במהלך הטיפול ציינה טובה שהיא חווה תחושות פיזיולוגיות אימתניות כגון: פחד משתק, רעידות, מתח גבוה בשרירים ודופק מהיר. בנוסף התבהר לי שטובה ממעטת לצאת מהבית, לא מצליחה להקפיד על היגיינה סדירה, אינה משולבת במקום עבודה בקביעות וללא קשרי חברות. כמו כן, מצב רוחה והמורל שלה ירודים, חוויית הכישלון מציפה אותה והעצבות חִלחלה לכל פינה ומקום בו היא נכחה.

זה מסוג המצבים בהם אני מזהה אצל המטופלת ויתור גדול על החיים, ואיבוד כמעט טוטלי של "וחי בהם". לא היה בה רצון "להיות", ונעדר מימנה הכוח להילחם. עייפה הייתה כבר ממסע חייה הקצר, והסבל שלה התמשך ונדמה כאין-סופי בעיניה. היא סומנה לקונית אצל אנשי הרפואה בהגדרה של דכאון והתקפי חרדה, ועם הגדרות מהסוג הנ"ל ודאי היא לא תתווכח. הודות לחברה שדחפה אותה להתקשר לארגון הידברות, היא הצליחה לצאת ממעגל הסיכון של ה"ללא סיכוי" שלה.

בטיפול מובנה, רציף ומוטיבציוני, זיהינו ביחד את הקונפליקטים הבלתי פתירים מימי ילדותה ועד לבחרותה. הדגשנו את הכוחות, הכישורים והיכולות שהיו בשימוש בחייה בעבר, והצלחנו לראות אותם היום, להאמין בהם ולהעז להשתמש בהם שוב. הפחד וחרדה שליוו אותה לאורך זמן הפכו להיות אימתניים פחות וידידותיים יותר. ככל שנתנו להם מקום, פיתחנו אותם והפסקנו להימנע ולברוח מהם, הם נשארו לאט-לאט נחלת העבר, ובמקומם העצמנו את הביטחון העצמי והדימוי של ה"אני" היהודי החזק שבה. החלפנו את הייאוש וה"אין סיכוי" באמצעות שיחות, לאמונה וניסיון מהשם יתברך, עד שפתאום, דרך שער העיניים של טובה, הסקרנות, והבהירות, נִצנץ פתאום הֵבזק של תקווה, העמידה הפכה זקופה והזמן התמלא בעשיה. 

יש האומרים "מי שמאמין לא מפחד", ואני ראיתי דרכה שמי שמפחד ומתמודד - מחזק את המאמין והופך להיות נאמן לעצמו ולבוראו. כמטפלת מהצד ראיתי לאורך הטיפול את "תחיית המתים" של טובה, כשבחרה סוף סוף בחיים.